הייתי מתבאס בימים שלא הגיע זה לא היה אותו דבר.

מאיתמר הבנתי מה היא אהבת המשפחה , כמה הוא אהב את הילדים שלו ואת אישתו ממש אהבת אמת, הוא אפילו אמר לי פעם שלמדנו על בני ישראל במצרים, ״העונש הכי קשה שאפשר לתת לגבר זה לא לישון עם אישתו״ איזה משפט עם עוצמה. המון דברים למדתי מהמלאך בשר ודם הזה. אני פשוט מתגעגע אליו.

אחשלי יקר תשמור עלינו מלמעלה.

מתגעגע אליך איש יקר.

אני ארצה לדבר איתכם קצת על איתמר.

כן , לא שמעתם על איתמר מספיק – ת'כלס הגעתי למסקנה מהחודש הקשה שעברנו שאין אפשרות לסכם את איתמר , לא בדף , ולא בספר .

אבל כדאי מאוד לדבר על הדברים שכל אחד הרגיש עם איתמר מהכיוון שלו .

אז אשתף אתכם , בתור אח של..

יש הרבה תפקידים לאחים , בין היתר זה ללכת מכות בלי סוף בבית בלי שום סיבה מוצדקת , לצחוק צחוק מתגלגל שלפעמים לא עוצר , להיזכר ברגעים מהילדות ומשפטים מצחיקים של אבא ואמא , בטיולים משפחתיים להדאיג את אמא קצת שמתרחקים מהחוף בכינרת והופכים לנקודות קטנות , ובעיקר לשמור על נתק במהלך השבוע וכשנפגשים מתחבקים כאילו לא ראיתם אחד את השני 20 שנה.

כל זה נכון עליי ועל איתמר , אתם יודעים מה ? בעצם לא הכל .. חוץ מהעניין של לשמור על נתק , אי אפשר בדגש על אי אפשר לשמור עם איתמר על נתק.

תמיד אבל תמיד, לא משנה באיזו סיטואציה בחיים איתמר היה שם לדבר איתי עם כל ההתעניינות בעולם.

שמירת קשר טלפונית בצבא

בצבא, וזו הדוגמא העקרית שעליה רציתי לדבר איתכם , הייתי טוחן שטח בלי סוף ובלי פלאפון , אני זוכר שהייתי חוזר לבסיס ומקבל שעת ת"ש למקלחת טובה והתארגנות לשינה, רק הייתי פותח את הפלאפון והיו נוחתים עליי מטר של הודעות שאיך לא ? 50% רק מ- 'אחשלי הגיבור' – מה איתך ? איך הולך ? איך מתקדם ? ואיך ואיך ואיך , אני מתקצר את הרשימה הארוכה שנראית כמו שאלות לסדר פסח , יורד למטה – שולח 'וואלה סבבה, מה איתכם?' וסוגר את הפלאפון ויאללה למקלחת , לא עוברת דקה והופה – מי מתקשר ? אחשלי גיבור .אני מהצד "הלו" קולות של דנדן ואביטל " רפאל , מה שלומך ?" וקול רך מהצד שפתאום נשמע, אפשר ממש להרגיש תוך כדי את הליטוף שלך לדניאל הבן הקטן שלך ושל מרים "דנדן , תשאל אותו גם אתה" אני שומע אותך ואותם מתגלגלים מצחוק ומקבל לתוך האוזן את התחושה המוכרת של החמימות שבביתכם בלילות הכי קרים שיש ב-קר ברכה.

אחרי כמה דקות של שיחת אחיינים עם הדוד אתה לוקח את הפלאפון ומוריד עליי איזה 200 שאלות, לפעמים קצת יותר, בשיא ההתעניינות , כאילו מחר אנחנו מלווים אותך להתגייס לשריון.

והופה נגמרת השיחה , איתה הלכה גם השעת ט"ש , אבל אתה יודע אחי , אין לי בעיה לעשות איתך עוד בלי סוף שיחות כאלה , כל כך אהבתי את זה – המקום שהרגיש לי כמו בבית.

השבת הכי מדהימה

ואם כבר מדברים על הצבא , נזכרתי בדיוק השבוע בחודש ממש קשה שהיה לי , ממש סבלתי , התקשרת והתעניינת כרגיל איך הולך ואמרתי לך שלא טוב וגם מישהו אחרי שבר שמירה וכנראה שאקבל על זה שבת, אתה חזקת אותי , אמרת לי בדיוק את הדברים שרציתי לשמוע .

הגיע יום שישי , התבשרתי שאאלץ לבלות את השבת בשטח אש ברמת הגלון, שמירות , טנקים ,חורף ושלג בקיצור – הרבה לא כיף במקום אחד .

התקשרת אליי באיזור 12 בצהריים, שאלת מה נסגר ואם נראה אחד את השני בשבת ,הודעתי לך שלא עם הקול הכי 'שבור' בארץ – ואז רצית לדעת איפה אני נמצא בדיוק – הסברתי לך שזה חור באמצע רמת הגלון ואין לי דרך להסביר .. סיימנו את השיחה המתוקה , משהו כמו שעתיים עברו ממנה  מגיע רכב לשטח אש – יוצאת משפחה עם ילדים קטנים מולהבים מהטנקים ומהנוף שבאותו רגע היה נדמה לי כמקום זוועתי שאין לתאר – " אתה רפאל?" פנה אליי מי שהיה נראה לי בדיוק באותו רגע אליהו הנביא – עניתי לו שכן – "יש לך משלוח מהר ברכה"עם חייוך של יופלה על הפנים – הוא מסתובב לרכב וייחד עם הילדים מתחיל לפרוק ציוד: לחם , עוגות , מיצים סחוטים טריים , ממתקים ואוכל חם של שבת.

איתוש, היה בא לי לנשק לו את המצח , היה בא לי לנשק לך את המצח – סובבת את העולם כדי שאח של חמיך (היה זה הרב עמוס בדש תושב קשת שבגולן ואחיו של של הרב שלומי בדש אביה של מרים. הערת העורך) יביא לי משהו שאולי יעלה לי חייוך – דע לך אחי היקר ,זו הייתה השבת הכי הכי מדהימה שהייתה לי.

כח להקשיב

אחי הקדוש , אני לא זוכר אם זה קרה אבל במפגש האחרון שלנו ייחד מעל מיטתך הבאתי לך נשיקה במצח – הנשיקה הזו איתמר היא על כל הרגעים בהם דאגת לי יותר מאח רגיל , על השיחות בכל יום שישי כמה דקות לפני שבת שאתה מקשיב לי בשיא הסבלנות שבעולם לנושאים שלא מעניינים אף אחד , על הסברים של שלושת חוקי ניוטון שלמען השם אני לא יודע איך היה לך כוח להקשיב לי ועל הסיפורים על הקשיים שיש לי בלימודים , על החיזוקים שנתת לי ועל האהבה הגדולה שהייתה לך אליי.

איתמר אחי הגיבור והקדוש , צפיתי בחופה שלי ושל אוראל כמה וכמה פעמים בשבוע האחרון , חזרתי על הצפיה הזו לא בשביל להזכר ביום המאושר בחיי – אלא לשמוע אותך מנחה את החופה שלי , איזו גאווה , איזה אושר – כשהתלבטנו על המנחה ישר אוראל אמרה לי – אותו אני רוצה רפאל , לא אף אחד אחר ! כיף לי , כיף לי שהיית חלק מהחתונה שלי , היה כיף לי לצפות בך מפזז עם חייוך כל כך מחבר מולי ומול אוראל בדרך לחופה לצלילי עוד ישמע שהלהקה שרה .

אהוב ,

אתה איתי, אתה בליבי.

אוהב אותך לעד!

יהי רצון שאזכה להיות אח אמיתי כמוך בשביל האחים החזקים שהשארת כאן .

תשמור עלינו , תשמור על משפחתך ותשמור על ההורים האהובים שאתה כל כך אוהב .

הרב אליעזר מלמד

האבא – הרב דניאל בן גל

יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין

יוסי דגן ראש מועצה איזורית שומרון

הרב אליקים לבנון – רב השומרון והיישוב אלון מורה

שר החקלאות – ח"כ אורי אריאל

בזמנו היה לנו וויכוח ארוך על חג הפורים (הבעל"ט), אני טענתי שזה היום הגדול בשנה ואיתמר התעקש שכל חג כאשר הוא מגיע אלינו יש לו את הברכה שלו וה"חיים" שלו וממילא, עם כל אהבתו לפורים, הוא לא הסכים איתי. אני מניח שזה גם כן נובע מתוך הבנתו את הפסקה הזו, כל זמן נותן לנו את היכולת לדעת את הקב"ה בצורה אחרת, וכאשר האדם חווה בצורה הזו את כל השנה, כל החגים הם הגדולים ביותר.

כשהייתי בלימודים איתמר תמיד התעניין, הקפיד על הלימוד המשותף שלנו ומעבר לזה שאל כל הזמן על מה אני לומד וכד', בהתחלה חשבתי שזה סתם מתוך נחמדות אבל לאט לאט הבנתי שזה באמת מעניין אותו. הוא היה צמא לידע, צמא להרחיב את דעתו, עד כדי כך שעל קורס אחד שסיפרתי לו הוא אפילו התעקש שאני יביא לו סיכום של הקורס כדי שהוא יוכל ללמוד את זה לבד. גם בישיבה, כשהיה עסוק מעל הראש, מצא זמן להרחיב אופקים גם לתחומי חול, והוא ראה בזה ערך ומשמעות.

את התפיסה הזו הוא השתדל להנחיל גם לחיילים איתם היה בקשר רציף, ובעצם היה הר"מ שלהם.. שיראו את השליחות החשובה בה הם נמצאים, שגם כשמורכב שידעו ששווה להתאמץ ושווה לעבוד קשה. כאשר היו מגיעים היה דואג להם מכף רגל ועד ראש וגם היה דואג לבקר אותם רבות. הסיפורים הרבים על כך מעידים עד כמה הדבר נגע בהם.

הוא היה חכם, מבריק. בחברותות איתו הרגשתי כמה פעמים שאני פשוט לא עומד בקצב, הוא קרא את ר' צדוק, הסביר ואני שנהנתי מההסבר אמרתי "כן כן.." והמשכנו הלאה. אומנם ברגישותו הוא כנראה שם לב ושאל ובהמשך עברנו ללמוד משהו שהיה לי יותר נגיש (הרב קוק כמובן..). היה שקדן גדול, היה עמל על התורה, אני זוכר שהוא דיבר איתי הרבה על זה שיש שקדנות של שעות- בה האדם נמצא כמה שיותר שעות בבית המדרש, ויש שקדנות של דקות- בה האדם מנצל את כל הדקות בהם הוא נמצא בבית המדרש. הוא היה שקדן גדול של דקות, לא שהיו חסרות לו שעות, אבל כאשר הוא היה בישיבה, הוא כל כולו בלימוד.

מתוך הבנתו בצורה מלאה את הדרך בה הוא הולך הוא גם היה קפדן. לא חשש מלתת ביקורת לאף אחד, לא משנה כמה היה חשוב ובעל מעמד. אם הוא הבין שמשהו צריך לקרות או להשתנות היה מדבר על זה ומנסה בכל יכולתו לתקן ולשנות, בהתחלה בצורה נעימה ואם נדרש גם בצורה חריפה יותר. וכל זה מתוך ראייה של טובת הציבור והישיבה שהיא גדולה יותר מטובתו של אדם פרטי.

היה ללא מורא וגיבור. אני זוכר כששירת כמש"ק דת בחטמ"ר- לא היה מעניין אותו שום דבר, העיקר לעשות מה שנכון, גם אם זה גרם לוויכוחים נוקבים מול המפקד שלו וכך הוא גם היה בתקופה בה היה צורך להיאבק בנוגע להרס של מספר קראוונים ביישוב. השקדן הגדול פשוט קם והתמסר לנושא.

מהסיפורים הרבים רואים גם איך הוא ראה את המציאות בעין טובה ואיך הוא רצה להעביר את זה הלאה לסובב אותו, בשיחות רבות עם תלמידים וחיילים, בדאגה גדולה לאווירה הטובה בישיבה, בנסיעות הארוכות והמתישות שלו לחיילים בכל רחבי הארץ, וגם בדרך הכרת התודה שלו לאנשים הרבים ביישוב שמסורים לבניין הארץ.

ו… אם יש "סיפורי חסידים" על איתמר זה על הקשר שלו עם אשתו מרים. היה להם קשר שקשה לתאר במילים את עומקו ועוצמתו. זה התבטא בהרבה דברים אבל בין השאר בכך שמרים הייתה פשוט החברותא הטובה ביותר שלו, אני זוכר את עצמי פעור פה על כך שהוא סיפר לי שבשבועות הם הספיקו ללמוד יחד רק כמה שעות ולא כמו שהם תיכננו. היה לומד איתה ותמיד היה מספר כמה שהלימוד הדדי, לא הרצאה שלו, אלא לימוד והתפתחות משותפת של שניהם יחד. היא היתה החברותא הטובה ביותר שלו. כך אמר. מצא בה את נשמתו התאומה, ממש כמו בסיפורים..

היה איש התורה השלמה, תורתה של ארץ ישראל, וראו כמה ברכה היא העניקה לו וכמה אור היא נתנה בעיניו. והתורה ואורחותיה היו לו כדבר טבעי וחי, ממש כאילו נעשו לו כליותיו כשני רבנים….

ואסיים ב"מדרש מופלא על הפרשה" שאיתמר שלח לי לפני כמה שנים במייל-
"דבר אחר: אם שמעת בעולם הזה תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר בשם רבי אבא: לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה, למה? שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעוה"ב, למה נתנה להם בעוה"ז? שכשיבא הקב"ה ללמדם בעוה"ב יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, לפיכך אם שמוע בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה".

חבל חבל על דאבדין, תחסר לנו מאוד איתמר.

הפעם הראשונה שפגשתי את איתמר הייתה ביום הראשון של שיעור א', כשהגעתי לישיבה והוא, בתור אחראי בית מדרש, דאג לנו למקומות ישיבה. אבל להכיר אותו באמת התחיל רק למחרת. היינו תשעה חבר'ה בשיעור. שישה מהם הגיעו בזוגות מהישיבות התיכוניות, ואני ועוד שניים הגענו כל אחד לבד. באופן טבעי כשהתחלקנו לחברותות אלה שהגיעו ביחד נהיו חברותות, ובסוף יצא שאני נשארתי לבד. הרב גור שהיה הר"מ שלנו אמר לי שהיום אני אלמד לבד, כי הוא יודע שבסך הכל אני יודע ללמוד גמרא טוב, ועד מחר הוא מקווה שהוא יצליח למצוא פיתרון בשבילי. כשאיתמר ראה אותי מתיישב לבד בבית המדרש, הוא ישר הגיע ושאל מי החברותא שלי, וכשסיפרתי לו מה הרב גור אמר הוא ענה לי שלפחות בינתיים, עד שיהיה פיתרון אני אלמד ביחד איתו. כמובן שזה בעצמו כבר די פתר את הבעיה, כך שזכיתי ללמוד איתו חברותא בעיון במשך חודשיים בערך.

בסוכות של שיעור א' הגעתי עם המשפחה שלי לטיול באזור. כשאיתמר שמע שאני באזור הוא שלח לי הודעה "מה להכין לכם לאכול?" כששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא ענה לי שהוא רוצה לדעת מה להכין כשאנחנו באים אליו לארוחת צהריים בסוכה.. כמובן שהגענו אליו, ואחרי שיצאנו, אמא שלי שאלה אותי מה התפקיד של בן גל בישיבה. כשחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאין לו תפקיד מוגדר, כי הוא פשוט היה עושה הכל.

כשהיינו בשיעור א', הוא סיפר לי ששנה קודם הוא היה יושב בשורה הראשונה ליד הרב שלומי ורק באותה שנה הוא עבר אחורה, למקום שאני יושב בו עכשיו. ששאלתי אותו מה גרם לו לעבור, הוא הסביר לי שעד עכשיו הוא היה תלמיד בישיבה, ומהבחינה הזו המקום הכי טוב הוא המקום מקדימה, איפה שיש שקט ואפשר ללמוד הכי טוב, אבל כשהוא נהיה אחראי בית מדרש, הוא כבר לא יכול להיות שמה מנותק והוא חייב לעבור לאמצע, איפה שיהיה נוח לתלמידים לבוא לשאול שאלות ולהתייעץ.

המסירות שלו לתלמידים בישיבה, אפילו שהוא לא היה הר"מ שלהם היא משהו מיוחד. כמעט בכל נושא שהייתי צריך להתייעץ עם מישהו בן גל זה האדם הראשון שאליו הולכים. ולא רק אצלי זה היה ככה אלא אצל עוד הרבה חברה, ומרוב שהדבר הזה היה טבעי לנו, הוא גם היה חבר בקבוצת הוואטסאפ של השיעור מאז הקמתה (הקבוצה בלי הרב…) החל מזה שבשיעור א' לא היו רשתות על החלונות בפנימיה ושאלנו אותו מה עושים נגד מכת היתושים (כמובן שתוך שבועיים הוא כבר דאג שיתקינו רשתות), ועד שבכל תהליך הגיוס שלי הוא היה שותף, ובמהלך הטירונות כשהוא הגיע לבקר אותנו, למרות שהיו עוד שמונה חיילים של הישיבה, כשביקשתי להתייעץ איתו על משהו מסויים בקשר לצבא הוא התפנה אך ורק לזה, וישב איתי ברכב כמעט שעה כדי שיוכל להפנות את כל תשומת הלב שלו לנושא.

גם הפרגון שלו היה משהו יוצא דופן. על כל דבר הכי קטן שהיינו אומרים לו היינו מקבלים הודעה מפרגנת בחזרה. כשבפורים של שיעור א', הבאנו לו בשם כל השיעור משלוח מנות בתוך סלסלה יפה, הוא שלח לנו הודעת תודה יחד עם תמונה שלו עם הילדים בפיקניק בו הוא משתמש בסלסלה. (תמונה 1)

הוא גם היה אחראי בפועל על כל הדברים בישיבה שלא היו קשורים במישרין ללימוד. הוא חיזק מאוד את העניין של "בית חם" בימי חמישי, ולמרות שלא היינו אצלו באופן קבוע כבר ממש הרגשנו אצלו בבית. הוא דאג לארגון של כל אירוע שהיה בישיבה, ודאג להכניס ולשתף את הבחורים כדי להכניס בהם את ההרגשה שהישיבה היא הבית שלהם והם אלו שצריכים לדאוג שכל הפרטים הכי קטנים יהיו טובים. הוא מדי פעם היה שולח הודעות לברר שהכל בסדר, כגון כשהייתה תחזית לימים קרים או גשומים במיוחד הוא שלח לכל הבחורים הודעות לוודא שלכולם יש בגדים חמים ושמיכות וכו'. בסוף שיעור א' כל אחד בשיעור שלנו קיבל ממנו הודעה ארוכה עם מחמאות על השנה שעברה וחיזוקים ועצות לקראת השנה הבאה.

העזרה שהוא נתן תמיד הייתה מיידית. לא היה אצלו לדחות משהו לאחר כך סתם. פעם אחת שמתי לב שיש נורה שרופה בבית המדרש. אמרתי לו על זה כי חשבתי שמן הסתם הוא יראה את יחיאל טירם או מישהו אחר ויעביר את זה הלאה, אבל באותו רגע הוא קם, שלח מישהו להביא לו נורה חדשה, ואפילו לא חיכה עד שהנורה תגיע אלא ישר עלה על כיסא, הוריד את הנורה השרופה, וחיכה על הכיסא עד שתגיע הנורה החדשה (תמונה 2).

כשאמרנו לו שהתמונות בחדר האוכל כבר לא עדכניות, הוא דאג לאסוף תמונות חדשות, להכין כמה קולאז'ים מושקעים ולתלות. גם בפנימיה הוא דאג שיהיו תמונות נוף כדי שזה לא ייראה מקום "'קר" מדי, וברור שהנוף שמופיע בתמונות הוא נוף מהר ברכה…

כל פעם שנתקענו במשהו תמיד היה לו פתרון. בשיעור ב' הישיבה הביאה למסיבת חנוכה רק סופגניות אפויות. כשרצינו להכין גם סופגניות מטוגנות כמו שצריך פנינו לצפניה אבל הוא אמר לנו שאי אפשר שבחורים יבשלו במטבח כי אין ביטוח. כשבן גל שמע על זה הוא ישר הזמין אותנו אליו הביתה במוצ"ש, שנטגן את הספנז' אצלו… (תמונה 3)

כשהיינו בצבא, הגענו אני ומתנאל שולטו לשבת אחת בישיבה, והסתבר שאחת הסעודות היא סעודה שמתארחים אצל משפחות ביישוב ואנחנו לא עידכנו בזמן, ושוב הוא הזמין אותנו לסעודה למרות שכבר היו לו אורחים באותה שבת.

הוא גם דאג לארגן פעילות חברתית בישיבה. טיולים לכל שיעור בבין הזמנים, סתם לצאת באיזה יום לעשות על האש, שבתות ישיבה במקומות אחרים, טיול ישיבתי, פעילות ביום ירושלים וכו'. וגם אחרי שהוא יזם וארגן את הפעילויות האלו, הוא תפעל אותן תוך כדי. כשהייתה שבת ישיבה בישיבת הכותל, הוא דאג ללכת להתארח אצל אחותו שגרה ברובע היהודי, כדי שיוכל גם להשתתף וגם לא על חשבון הישיבה. כשהוא ארגן טיול ישיבתי בסוף זמן חורף כשהיינו בשיעור ב', הוא עבר בחור בחור ושכנע אותם לצאת, וגם כשזה לא כ"כ הצליח והייתה היענות די נמוכה הוא החליט שיוצאים בכל זאת, כדי לא להחליש את הבחורים, ובאמת שנה אחר כך כבר הוציאו אוטובוס שלם לטיול הישיבתי. (תמונה 4)

גם תוך כדי שהוא היה מארגן פעילות כלשהי הוא לא היה שוכח לשים לב לכל שאר הדברים, לדוגמה בטיול הישיבתי שהיה בנגב, ירד גשם לא מתוכנן, והמסלול שתכננו לעשות ביום השני היה מוצף והיינו צריכים למצוא מסלול חלופי. כשהוא שם לב שיש קצת זמן פנוי הוא ישר קפץ לאיזו חנות קרובה לחפש מתנה ליום הולדת של מרים שהיה כמה ימים אח"כ.

הנהיגה שלו הייתה משהו מעניין. הוא היה נוהג בצורה מפחידה, אבל עם הרבה מאוד ביטחון עצמי. אני זוכר שנסעתי איתו פעם אחת בחווארה, עוד לפני שבנו שם את האי תנועה באמצע, והיה פקק בנתיב שלנו, ובצורה הכי טבעית בעולם הוא פשוט עבר לנתיב הנגדי והתחיל לנסוע שם ולעקוף את כל הפקק. באמצע פתאום הגיע מולנו משאית, ועם הכי הרבה ביטחון עצמי שאפשר הוא פשוט צפצף למשאית וסימן לה לרדת לשוליים ולתת לה לעבור – מה שאכן קרה…

גם בתור אחראי שבושים הוא היה משהו מיוחד. הוא אף פעם לא הציג את הישיבה בהשפלה כמקום שמתחנן לתלמידים. התפיסה שלו היא שהתלמיד הוא המרוויח העיקרי מכך שהוא יהיה בישיבה, ומתוך כך הישיבה תרוויח מהימצאותו בה. הדבר הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים שאני זוכר, גם בשיחות איתו, גם בהודעות שהוא היה שולח לנו מפעם לפעם אם אנחנו מכירים שמיניסטים שמתאימים לישיבה, וגם כשנסעתי איתו, באחת הפעמים הבודדות שהוא עשה את זה, לדבר בישיבה התיכונית שבה למדתי, כל הגישה הייתה שאנחנו באים לעשות להם טובה בזה שאנחנו נותנים להם את האפשרות להגיע, ועוד כשיצאנו הוא אמר שעל זה שבאנו ככה לעשות טובה לשמיניסטים מגיע לנו צ'ופר ונסע איתי לאכול שווארמה.

לקראת הגיוס זה עלה עוד רמה. היו לי הרבה התלבטויות אם, מתי ולאיפה להתגייס, והכתובת הראשונה הייתה בן גל. הוא ליווה אותי גם בתהליך הגיוס, גם במשך כל תקופת הטירונות וגם בשלב שעברתי לשרת במפקדה. על כל דבר הכי קטן הייתי מעדכן אותו, וכבר הכנסתי אותו לרשימת החיוג המקוצר בפלאפון מייד אחרי ההורים שלי… כשבסוף הייתה לי שיחת מג"ד והודיעו לי שקיבלתי מה שרציתי, הראשון שהודעתי לו היה איתמר.

גם בקשר עם החיילים הוא השקיע הרבה מאוד. בהתחלה הוא ביקש ממני להיות אחראי על ארגון המשלוחים של החיילים, וכשהוא הבין שתכלס עד שהממתקים מגיעים הם כבר לא כ"כ במצב אכיל הוא עבר להתמקד בעלון לחיילים, וגם אותו הוא העיף לרמה מאוד גבוהה הן בתוכן והן בעיצוב. בסופו של דבר הוא גם ירד מהרעיון הזה, והחליט שמה שבאמת יועיל זה ביקורים. הוא היה מוכן לנסוע לבסיס בסוף העולם בשביל חייל אחד או שניים של הישיבה. הוא עצמו ביקר את השיעור שלנו פעמיים, ודאג לעוד לפחות שבעה ביקורים במהלך השירות, ובכל פעם עם אחד הר"מים האחרים, הרב בועז, הרב שלומי, הרב גור, הרב יזהר והרב בראל, כדי שכל אחד יוכל לשמר כמה שיותר את הקשר עם הישיבה ועם כלל הר"מים.

בנוסף הוא גם דאג שלכלל הישיבה יהיה קשר עם החיילים. הוא ארגן לוח עם תמונות של החיילים בפנימיה, כדי שגם שיעור א' יכירו את החיילים, ולא הרבה אח"כ הוא כבר החליף את זה לקולאז' הרבה יותר רציני, שכמובן גם הוא עצמו כיכב שם לא מעט… הוא מאוד דחף את החיילים להגיע ולבקר בישיבה, כדי שהקשר יישמר לא רק עם מי שבא לבקר, אלא עם הישיבה כולה.

בביקור הראשון שלו הייתה שיחה לכלל הר"מים של הביינישים עם המג"ד וכשהשיחה התגלגלה לעניין של שירת נשים, כל הר"מים של הישיבות האחרות השתתקו, ורק הוא קם ואמר את העמדה שלו בנושא בלי לפחד מאף אחד. אחר כך כשהוא הגיע אלינו לשטח ישר הוציא אוכל, הוציא שתייה וישב איתנו. הוא היה כ"כ פעיל בביקור הזה עד שגם המפקדים, שפגשו אותו סה"כ פעם אחת זכרו אותו ושלחו לנו הודעות אחרי הרצח לנחם אותנו. (תמונה 5)

הביקור השני שלו היה ממש מפתיע. הוא דיבר באופן עצמאי עם המ"פ ובא יחד עם הרב שלומי להפתיע את החבר'ה יום לפני היציאה לשבוע מלחמה, שהוא השבוע הכי קשה בהכשרה. כמובן שהוא גם לא הגיע בידיים ריקות, אבל בסוף הוא שם לב שהוא הביא לכל אחד חבילת שוקולד עם פתק אישי, אבל בגלל שאני כבר לא הייתי ביחד עם החבר'ה בקרבי אלא במפקדה בבסיס ולא יצאתי לשבוע מלחמה, הוא שכח לספור אותי, אז ישר קם באמצע והלך לקנות לי שוקולד מהשק"ם כדי שאני לא ארגיש שמחשיבים אותי פחות משאר החבר'ה. (תמונה 6)

הייתה פעם שהגעתי יחד עם החיילים של קורס ערבית שהייתי אחראי עליו, ליום תרגול מבצעי בחטמ"ר שומרון. ביקשתי מהמפקד שלי שייתן לי לעלות לביקור קצר בישיבה בגלל שלא היה כ"כ קריטי להישאר שם, אבל כמה שניסיתי לשכנע אותו הוא לא הסכים. כשאיתמר שמע על זה הוא לקח את הרכב מהישיבה ובא לשבת איתי קצת ב"אח שלי גיבור", למרות שלא הייתי קרבי והייתי מגיע כל שבת לישיבה ולא כ"כ הייתי צריך ביקורים אצלי כדי לשמור על קשר.

אפילו בשנה האחרונה שהוא "עזב" את הישיבה והתחיל ללמד בגבעת שמואל, הוא כל הזמן היה מתעניין במה שקורה בישיבה. איך שיעור א' החדשים, איך שיעור ד' חזרו מהצבא. מה עם שיעור ב' שלקראת גיוס, כמה שבושים מגיעים… בשיחה האחרונה שלי איתו הוא כמובן דיבר על הישיבה וסיים במשפט, שלצערנו הפך להרבה יותר ממשי ומשמעותי: "אני עכשיו כבר לא פה. זה התפקיד שלכם לשמור על הישיבה"

בחצי שנה האחרונה התחברנו יותר. פעמים רבות נסענו יחד לעבודה, אתה לישיבה התיכונית בגבעת שמואל, ואני לבר אילן. דיברנו המון.

סיפרת לי על סדר היום העמוס שלך שאותו אתה מתחיל לפני שש בבוקר ומסיים עמוק עמוק בשעות הקטנות של הלילה כשאתה מסיים להכין את מה שצריך כדי שכל תלמיד יקבל את המקסימום האפשרי.

סיפרת לי כמה אתה שמח במקום החדש שהגעת אליו השנה, איזה שיתוף פעולה אתה מקבל מהצוות ומהמנהל.

סיפרת לי על כך שהעלית את כל הכיתה שלך ל'הר ברכה', ואני הייתי בהלם, איך יכול להיות שכיתה בגבעת שמואל נסעו כולם ל'הר ברכה'.

ו… כל נסיעה סיפרת לי על עוד משהו שאתה עושה, עוד פרוייקט שלקחת על עצמך, עזרה לעמיתים בישיבה התיכונית, פרוייקטים בישיבת הר ברכה, סמינריון במורשת ישראל, תואר שני באוניברסיטת אריאל, ואני לא הבנתי איך אפשר להכניס עוד ועוד עשייה ללו"ז כל כך צפוף.

אבל זה לא הסתכם רק בעשייה. סיפרת לי על כיבוד הורים ועל ההורים הנהדרים שלך, על בית הכנסת של אביך ברחובות, על האחים שלך, ו… על המשפחה הנפלאה שלך שמחכה לך בבית…

***

אתמול בבוקר יצאת מהר ברכה לעבודה בשש בבוקר בטרמפ עם יהודית, במהלך הנסיעה שאלת אותה אם היא נוסעת גם למחרת (ומי ידע שהיום כבר לא תחזור) וירדת באלוף שדה. היא סיפרה לי שיש כל מיני סוגים של אנשים שעולים איתה באוטו, אבל אתה למרות שנסעת איתה פעמים רבות תמיד היית בעל דרך ארץ ותמיד היית בזמן, אף פעם לא עשית משהו שגורם איזו שהיא אי נוחות לנהג.

***

בצהריים אתמול, כששמעתי לחרדתי שאתה נפצעת בפיגוע, התפללתי לעצמי שעוד נבוא לבקר אותך בבית חולים ואתה תשתקם, כולם יעזרו ויהיה בסדר. וכאשר ראיתי ברוטר באותיות מלאות שכול 'מותו נקבע', לא הבנתי. מותו של מי? של המחבל? כי לא יכול להיות שזה אתה. אתה היהלום, אבן הספיר. לא יכול להיות. ולמה זה כל כך יבש ובנאלי?

הכאב כל כך נוקב, הדמעות לא מפסיקות…

בערב חזרנו דרך המקום בו המחבל ימ"ו שלח יד בנפשך והיו שם מצלמות טלויזיה. חשבתי לעצמי שהם לא יהיו שם למחרת. אבל הרב איתמר, אל תדאג, אפילו אם הם ישכחו, אנחנו נזכור, אנחנו נמשיך ונעצים את כל מה שלמדנו ממך ונשתדל כמיטב יכולתנו להגשים כל מה שנצליח מחלומותיך, משאלותיך וחזונך.

***

היום נלווה אותך למנוחת עולמים, נוח בשלום על משכבך ותהיה מליץ יושר עלינו מלמעלה.

הרב יהודה בן ישי, אביה של רותי פוגל הי"ד

בלילה הלכנו אלעד ואני לבקר את גופו של איתמר במשכנו החדש, בית הקברות בהר ברכה. איתמר כינה אותנו "חפלפ". אמרתי לאלעד: זה מה שהוא אומר לנו עכשיו, בקלילות "חפלפ, סע כפרה סע, סע נשמה סע. תמשיכו תתקדמו תעלו תשמחו תהיו מאושרים"

איתמר, מבטיחים לך. נמשיך ניסע נתקדם נשמח. נהיה אחים. נאהב. נחבק. נעטוף. נגדל. כמו שאתה אומר לנו גם בלי מילים…