איתמרוש, אחי, גיסי הצעיר, מותק שלי, בשבוע שעבר ישמעאלי אפס נעץ סכין ישר בלב שלך – כאילו שזו גבורה גדולה להפתיע מישהו מאחור ולדקור אותו עם סכין – ולכן לא נוכל להמשיך את השיחה על החיים שהתחלנו אותה לפני חודש.
לפני חודש בדיוק קנינו שני בקבוקי בירה וטיילנו בברכות הגנים האקולוגיים שליד הבית שלי בכפר סבא, הסתכלנו על העלים שצפים על המים והתרגשתי לראות כמה חשוב לך לספר לי על התפקיד החדש שלך כמחנך כיתה ח'. היית מלא עוצמה, עפת על מה שאתה עושה, סיפרת לי בהתלהבות על הסמכות שאתה משדר לתלמידים, על איך זה להחזיק כיתה שלמה של ילדים, סיפרת לי על הקשר עם התלמידים. אחר כך המחבל צעד אליך בצומת והפתיע אותך מאחור, חמודי שלי, ואני לא הבנתי איך לא הייתי שם להגן עליך, ואיך זה שלפני רגע היית כאן איתי, חי ובריא, והרגשתי את החיבוק שלך ועכשיו אין כח בידיך לחבק אותי, בגלל סכין שננעצה לך בלב.
זה קרה ביום שני ואני עברתי לעולם אחר, לא ישנתי ולא אכלתי ולא התקלחתי ובכיתי במשך שעות ורוקנתי חבילות של טישו וביום רביעי באמצע היום אמונה גלגלה אותי מהמיטה ושלחה אותי עם גיסנו אלעד אל הקבר שלך. אתמול היו פה אלפי אנשים ועכשיו אין פה אף אחד. רק שני גיסים חיים וגיס אחד מת. לא הבנתי איך אפשר לעשות משהו עכשיו כשאתה לא יכול לעשות משהו עכשיו. לא הייתה שום סיבה שלא אדע שאתה מסתובב ברגע זה איפה שהוא עם החולצה המכופתרת שלך. לא היית חולה, אנחנו לא חיינו בעולם אחר. אתה היית כאן, נושם על ידי ומדבר עם אנשים שאני מדבר איתם עכשיו.
ישבנו, אני ואלעד ליד תל אדמה כשאתה רק במרחק של מטר ועשרים סנטימטרים מתחתינו, ושאלנו את עצמינו מה בדיוק אתה עושה כאן. הוא ממש כאן, אלעד אמר לי. בא נוציא אותו ונלך, אף אחד לא יידע.
הם יגלו, אמרתי לו, יהיה קשה להחזיר את תל האדמה הזה ולסדר אותו בדיוק כמו שהוא היה, עם כל האבנים הקטנות שאנשים שמו עליו והעניבה היפה שבנדוד ישי שם לו על הקבר.
הוא ממש פה למטה, אמר לי אלעד
הוא ממש פה למטה, אמרתי לאלעד
לא ידעתי איך אפשר להמשיך עכשיו, ולמה בכלל שנמשיך עכשיו. לא רציתי להמשיך כשאתה לא כאן, איתמרוש, איך זה הגיוני להמשיך לאן שהוא
ישבנו שם, בעולם אחר, עם ראש מפוצץ מכאב וחוסר שינה ועיניים שורפות ואדומות מבכי ולא היינו שם. היינו בעולם אחר, ולא ידעתי איך לחזור לעולם הזה.
ואז סיפרתי לאלעד עם היום האחרון הזה שלנו, סלפי אחרון, שיחת הפרידה על שפת הבריכה. אתה ממש אהבת אותי, איתמרוש, הזמנת אותי לסעודות שבת וראיתי עליך שרצית לדבר איתי, לספר לי ולשמוע. גם בשיחה האחרונה שלנו הרגשתי את זה, ריגשת אותי בכך שהייתי חשוב לך. סיפרתי לאלעד שטיילנו איזו שעה או שעה וחצי, ודיברנו על הכל. שיחת גברים. פשוט שיתפנו אחד את השני בהכל. נהננו והיינו כל כך קרובים באותה שיחה.
אתה היית צוחק תמיד, נזכרתי מול אלעד, הגיס שנותר לי, אתה היית מלא מלא הומור, ובכל זאת רציני ואחד שאפשר לסמוך עליו. לפעמים זה לא הולך טוב ביחד, או שאתה צוחק יותר מדי ואז לא תופסים אותך ברצינות, או שאתה רציני מדי ואז לא כיף איתך, אבל אתה היית כל כך טוב בזה. לא היה רגע אחד שלא היית צוחק ומתבדח, ולא היה רגע אחד בו לא הייתה התחושה הברורה שאפשר לסמוך עליך.
אלעד ישב על יד הר האדמה ששמו על הגוף עטוף התכריכים שלך ואני נשכבתי לידה וחיבקתי אותה. זה איתמר, אמרתי לאלעד, ואיתמר יהיה איתי תמיד. אלעד הביט בי.
בצד ימין למטה של הלב שלי, בערך סנטימטר רוחב על סנטימטר וחצי גובה, משהו נכנס ומלא את השטח. איתמר נכנס לי ללב.
זה מה שאני אקח מאיתמרוש. את התכונה הזאת, אני אזכר באיתמר ואלמד ממנו, להיות תמיד עם צחוק והומור כאלה גדולים, יחד עם הרצינות והאחריות
וככה איתמר יהיה איתי תמיד, בתוכי תמיד.
אז איתמרוש, מותק שלי, גיס צעיר שלי, יעברו חודש, שנה, שלוש שנים, שלושים שנים, אתה עצרת, אתה לא תעשה עוד כלום, אבל שתדע מותק – אתה בתוכי, אח יקר, מותק שלי, דרכו של עולם הוא ששוכחים את כולם, אבל אתה תהיה איתי, בתוך הלב שלי, עד גיל תשעים, לכל מקום שאלך. לא יכולתי לנטוש אותך ולהמשיך פשוט ככה כשאתה מת בצד הדרך, לא יכולתי לזוז משם בלי איתמר, אבל עכשיו אני יודע שאתה תהיה איתי תמיד, אח יקר, אח אהוב, אתה איתי בתוך הלב, תמיד.
פתאום קמתי ונתתי יד לאלעד. יחד פסענו לבית שלך, שם ישבה אשתך וכל האבלים. אכלתי צלחת מרק חם, שתיתי קפה שחור חזק, חזרתי לעולם הזה והתנחמתי. אני לא משאיר אותך מאחור וממשיך. אתה בתוכי תמיד, למטה בצד ימין של הלב שלי, פיסה בגובה סנטימטר וחצי וברוחב סנטימטר אחד, אתה איתי איתמרוש, בכל מקום שאהיה, לתמיד.
__
יוסף כי טוב, גיס