ב"ה זכיתי להיות בקשר טוב עם איתמר מאז שהגעתי לישיבה. ישבתי בשורה שלפניו, כך שאפילו מהבחינה הטכנית, בכל פעם שהייתי צריך משהו, הראשון לפנות אליו היה איתמר. עוד לפני שחזרתי מצה"ל כבר עברתי לשבת במקום שהוא ישב. דיברתי (וגם למדתי) איתו מלא, ולכן יש לי הרבה סיפורים, ככה שהתחלתי לכתוב את הסיפורים האלו כבר אחרי הלוויה, ועד עכשיו עוד עולים לי סיפורים, ואני בטוח שיעלו עוד בהמשך. העדפתי לכתוב ולא לספר, כי זה עדיין קשה לי. השתדלתי להוסיף גם כמה תמונות, אבל כשעברתי על התמונות שיש אצלי הסתבר לי שברוב מוחלט של המקרים, איתמר היה זה שצילם ולכן הוא לא כל כך מצולם…

הפעם הראשונה שפגשתי את איתמר הייתה ביום הראשון של שיעור א', כשהגעתי לישיבה והוא, בתור אחראי בית מדרש, דאג לנו למקומות ישיבה. אבל להכיר אותו באמת התחיל רק למחרת. היינו תשעה חבר'ה בשיעור. שישה מהם הגיעו בזוגות מהישיבות התיכוניות, ואני ועוד שניים הגענו כל אחד לבד. באופן טבעי כשהתחלקנו לחברותות אלה שהגיעו ביחד נהיו חברותות, ובסוף יצא שאני נשארתי לבד. הרב גור שהיה הר"מ שלנו אמר לי שהיום אני אלמד לבד, כי הוא יודע שבסך הכל אני יודע ללמוד גמרא טוב, ועד מחר הוא מקווה שהוא יצליח למצוא פיתרון בשבילי. כשאיתמר ראה אותי מתיישב לבד בבית המדרש, הוא ישר הגיע ושאל מי החברותא שלי, וכשסיפרתי לו מה הרב גור אמר הוא ענה לי שלפחות בינתיים, עד שיהיה פיתרון אני אלמד ביחד איתו. כמובן שזה בעצמו כבר די פתר את הבעיה, כך שזכיתי ללמוד איתו חברותא בעיון במשך חודשיים בערך.

בסוכות של שיעור א' הגעתי עם המשפחה שלי לטיול באזור. כשאיתמר שמע שאני באזור הוא שלח לי הודעה "מה להכין לכם לאכול?" כששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא ענה לי שהוא רוצה לדעת מה להכין כשאנחנו באים אליו לארוחת צהריים בסוכה.. כמובן שהגענו אליו, ואחרי שיצאנו, אמא שלי שאלה אותי מה התפקיד של בן גל בישיבה. כשחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאין לו תפקיד מוגדר, כי הוא פשוט היה עושה הכל.

כשהיינו בשיעור א', הוא סיפר לי ששנה קודם הוא היה יושב בשורה הראשונה ליד הרב שלומי ורק באותה שנה הוא עבר אחורה, למקום שאני יושב בו עכשיו. ששאלתי אותו מה גרם לו לעבור, הוא הסביר לי שעד עכשיו הוא היה תלמיד בישיבה, ומהבחינה הזו המקום הכי טוב הוא המקום מקדימה, איפה שיש שקט ואפשר ללמוד הכי טוב, אבל כשהוא נהיה אחראי בית מדרש, הוא כבר לא יכול להיות שמה מנותק והוא חייב לעבור לאמצע, איפה שיהיה נוח לתלמידים לבוא לשאול שאלות ולהתייעץ.

המסירות שלו לתלמידים בישיבה, אפילו שהוא לא היה הר"מ שלהם היא משהו מיוחד. כמעט בכל נושא שהייתי צריך להתייעץ עם מישהו בן גל זה האדם הראשון שאליו הולכים. ולא רק אצלי זה היה ככה אלא אצל עוד הרבה חברה, ומרוב שהדבר הזה היה טבעי לנו, הוא גם היה חבר בקבוצת הוואטסאפ של השיעור מאז הקמתה (הקבוצה בלי הרב…) החל מזה שבשיעור א' לא היו רשתות על החלונות בפנימיה ושאלנו אותו מה עושים נגד מכת היתושים (כמובן שתוך שבועיים הוא כבר דאג שיתקינו רשתות), ועד שבכל תהליך הגיוס שלי הוא היה שותף, ובמהלך הטירונות כשהוא הגיע לבקר אותנו, למרות שהיו עוד שמונה חיילים של הישיבה, כשביקשתי להתייעץ איתו על משהו מסויים בקשר לצבא הוא התפנה אך ורק לזה, וישב איתי ברכב כמעט שעה כדי שיוכל להפנות את כל תשומת הלב שלו לנושא.

גם הפרגון שלו היה משהו יוצא דופן. על כל דבר הכי קטן שהיינו אומרים לו היינו מקבלים הודעה מפרגנת בחזרה. כשבפורים של שיעור א', הבאנו לו בשם כל השיעור משלוח מנות בתוך סלסלה יפה, הוא שלח לנו הודעת תודה יחד עם תמונה שלו עם הילדים בפיקניק בו הוא משתמש בסלסלה. (תמונה 1)

הוא גם היה אחראי בפועל על כל הדברים בישיבה שלא היו קשורים במישרין ללימוד. הוא חיזק מאוד את העניין של "בית חם" בימי חמישי, ולמרות שלא היינו אצלו באופן קבוע כבר ממש הרגשנו אצלו בבית. הוא דאג לארגון של כל אירוע שהיה בישיבה, ודאג להכניס ולשתף את הבחורים כדי להכניס בהם את ההרגשה שהישיבה היא הבית שלהם והם אלו שצריכים לדאוג שכל הפרטים הכי קטנים יהיו טובים. הוא מדי פעם היה שולח הודעות לברר שהכל בסדר, כגון כשהייתה תחזית לימים קרים או גשומים במיוחד הוא שלח לכל הבחורים הודעות לוודא שלכולם יש בגדים חמים ושמיכות וכו'. בסוף שיעור א' כל אחד בשיעור שלנו קיבל ממנו הודעה ארוכה עם מחמאות על השנה שעברה וחיזוקים ועצות לקראת השנה הבאה.

העזרה שהוא נתן תמיד הייתה מיידית. לא היה אצלו לדחות משהו לאחר כך סתם. פעם אחת שמתי לב שיש נורה שרופה בבית המדרש. אמרתי לו על זה כי חשבתי שמן הסתם הוא יראה את יחיאל טירם או מישהו אחר ויעביר את זה הלאה, אבל באותו רגע הוא קם, שלח מישהו להביא לו נורה חדשה, ואפילו לא חיכה עד שהנורה תגיע אלא ישר עלה על כיסא, הוריד את הנורה השרופה, וחיכה על הכיסא עד שתגיע הנורה החדשה (תמונה 2).

כשאמרנו לו שהתמונות בחדר האוכל כבר לא עדכניות, הוא דאג לאסוף תמונות חדשות, להכין כמה קולאז'ים מושקעים ולתלות. גם בפנימיה הוא דאג שיהיו תמונות נוף כדי שזה לא ייראה מקום "'קר" מדי, וברור שהנוף שמופיע בתמונות הוא נוף מהר ברכה…

כל פעם שנתקענו במשהו תמיד היה לו פתרון. בשיעור ב' הישיבה הביאה למסיבת חנוכה רק סופגניות אפויות. כשרצינו להכין גם סופגניות מטוגנות כמו שצריך פנינו לצפניה אבל הוא אמר לנו שאי אפשר שבחורים יבשלו במטבח כי אין ביטוח. כשבן גל שמע על זה הוא ישר הזמין אותנו אליו הביתה במוצ"ש, שנטגן את הספנז' אצלו… (תמונה 3)

כשהיינו בצבא, הגענו אני ומתנאל שולטו לשבת אחת בישיבה, והסתבר שאחת הסעודות היא סעודה שמתארחים אצל משפחות ביישוב ואנחנו לא עידכנו בזמן, ושוב הוא הזמין אותנו לסעודה למרות שכבר היו לו אורחים באותה שבת.

הוא גם דאג לארגן פעילות חברתית בישיבה. טיולים לכל שיעור בבין הזמנים, סתם לצאת באיזה יום לעשות על האש, שבתות ישיבה במקומות אחרים, טיול ישיבתי, פעילות ביום ירושלים וכו'. וגם אחרי שהוא יזם וארגן את הפעילויות האלו, הוא תפעל אותן תוך כדי. כשהייתה שבת ישיבה בישיבת הכותל, הוא דאג ללכת להתארח אצל אחותו שגרה ברובע היהודי, כדי שיוכל גם להשתתף וגם לא על חשבון הישיבה. כשהוא ארגן טיול ישיבתי בסוף זמן חורף כשהיינו בשיעור ב', הוא עבר בחור בחור ושכנע אותם לצאת, וגם כשזה לא כ"כ הצליח והייתה היענות די נמוכה הוא החליט שיוצאים בכל זאת, כדי לא להחליש את הבחורים, ובאמת שנה אחר כך כבר הוציאו אוטובוס שלם לטיול הישיבתי. (תמונה 4)

גם תוך כדי שהוא היה מארגן פעילות כלשהי הוא לא היה שוכח לשים לב לכל שאר הדברים, לדוגמה בטיול הישיבתי שהיה בנגב, ירד גשם לא מתוכנן, והמסלול שתכננו לעשות ביום השני היה מוצף והיינו צריכים למצוא מסלול חלופי. כשהוא שם לב שיש קצת זמן פנוי הוא ישר קפץ לאיזו חנות קרובה לחפש מתנה ליום הולדת של מרים שהיה כמה ימים אח"כ.

הנהיגה שלו הייתה משהו מעניין. הוא היה נוהג בצורה מפחידה, אבל עם הרבה מאוד ביטחון עצמי. אני זוכר שנסעתי איתו פעם אחת בחווארה, עוד לפני שבנו שם את האי תנועה באמצע, והיה פקק בנתיב שלנו, ובצורה הכי טבעית בעולם הוא פשוט עבר לנתיב הנגדי והתחיל לנסוע שם ולעקוף את כל הפקק. באמצע פתאום הגיע מולנו משאית, ועם הכי הרבה ביטחון עצמי שאפשר הוא פשוט צפצף למשאית וסימן לה לרדת לשוליים ולתת לה לעבור – מה שאכן קרה…

גם בתור אחראי שבושים הוא היה משהו מיוחד. הוא אף פעם לא הציג את הישיבה בהשפלה כמקום שמתחנן לתלמידים. התפיסה שלו היא שהתלמיד הוא המרוויח העיקרי מכך שהוא יהיה בישיבה, ומתוך כך הישיבה תרוויח מהימצאותו בה. הדבר הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים שאני זוכר, גם בשיחות איתו, גם בהודעות שהוא היה שולח לנו מפעם לפעם אם אנחנו מכירים שמיניסטים שמתאימים לישיבה, וגם כשנסעתי איתו, באחת הפעמים הבודדות שהוא עשה את זה, לדבר בישיבה התיכונית שבה למדתי, כל הגישה הייתה שאנחנו באים לעשות להם טובה בזה שאנחנו נותנים להם את האפשרות להגיע, ועוד כשיצאנו הוא אמר שעל זה שבאנו ככה לעשות טובה לשמיניסטים מגיע לנו צ'ופר ונסע איתי לאכול שווארמה.

לקראת הגיוס זה עלה עוד רמה. היו לי הרבה התלבטויות אם, מתי ולאיפה להתגייס, והכתובת הראשונה הייתה בן גל. הוא ליווה אותי גם בתהליך הגיוס, גם במשך כל תקופת הטירונות וגם בשלב שעברתי לשרת במפקדה. על כל דבר הכי קטן הייתי מעדכן אותו, וכבר הכנסתי אותו לרשימת החיוג המקוצר בפלאפון מייד אחרי ההורים שלי… כשבסוף הייתה לי שיחת מג"ד והודיעו לי שקיבלתי מה שרציתי, הראשון שהודעתי לו היה איתמר.

גם בקשר עם החיילים הוא השקיע הרבה מאוד. בהתחלה הוא ביקש ממני להיות אחראי על ארגון המשלוחים של החיילים, וכשהוא הבין שתכלס עד שהממתקים מגיעים הם כבר לא כ"כ במצב אכיל הוא עבר להתמקד בעלון לחיילים, וגם אותו הוא העיף לרמה מאוד גבוהה הן בתוכן והן בעיצוב. בסופו של דבר הוא גם ירד מהרעיון הזה, והחליט שמה שבאמת יועיל זה ביקורים. הוא היה מוכן לנסוע לבסיס בסוף העולם בשביל חייל אחד או שניים של הישיבה. הוא עצמו ביקר את השיעור שלנו פעמיים, ודאג לעוד לפחות שבעה ביקורים במהלך השירות, ובכל פעם עם אחד הר"מים האחרים, הרב בועז, הרב שלומי, הרב גור, הרב יזהר והרב בראל, כדי שכל אחד יוכל לשמר כמה שיותר את הקשר עם הישיבה ועם כלל הר"מים.

בנוסף הוא גם דאג שלכלל הישיבה יהיה קשר עם החיילים. הוא ארגן לוח עם תמונות של החיילים בפנימיה, כדי שגם שיעור א' יכירו את החיילים, ולא הרבה אח"כ הוא כבר החליף את זה לקולאז' הרבה יותר רציני, שכמובן גם הוא עצמו כיכב שם לא מעט… הוא מאוד דחף את החיילים להגיע ולבקר בישיבה, כדי שהקשר יישמר לא רק עם מי שבא לבקר, אלא עם הישיבה כולה.

בביקור הראשון שלו הייתה שיחה לכלל הר"מים של הביינישים עם המג"ד וכשהשיחה התגלגלה לעניין של שירת נשים, כל הר"מים של הישיבות האחרות השתתקו, ורק הוא קם ואמר את העמדה שלו בנושא בלי לפחד מאף אחד. אחר כך כשהוא הגיע אלינו לשטח ישר הוציא אוכל, הוציא שתייה וישב איתנו. הוא היה כ"כ פעיל בביקור הזה עד שגם המפקדים, שפגשו אותו סה"כ פעם אחת זכרו אותו ושלחו לנו הודעות אחרי הרצח לנחם אותנו. (תמונה 5)

הביקור השני שלו היה ממש מפתיע. הוא דיבר באופן עצמאי עם המ"פ ובא יחד עם הרב שלומי להפתיע את החבר'ה יום לפני היציאה לשבוע מלחמה, שהוא השבוע הכי קשה בהכשרה. כמובן שהוא גם לא הגיע בידיים ריקות, אבל בסוף הוא שם לב שהוא הביא לכל אחד חבילת שוקולד עם פתק אישי, אבל בגלל שאני כבר לא הייתי ביחד עם החבר'ה בקרבי אלא במפקדה בבסיס ולא יצאתי לשבוע מלחמה, הוא שכח לספור אותי, אז ישר קם באמצע והלך לקנות לי שוקולד מהשק"ם כדי שאני לא ארגיש שמחשיבים אותי פחות משאר החבר'ה. (תמונה 6)

הייתה פעם שהגעתי יחד עם החיילים של קורס ערבית שהייתי אחראי עליו, ליום תרגול מבצעי בחטמ"ר שומרון. ביקשתי מהמפקד שלי שייתן לי לעלות לביקור קצר בישיבה בגלל שלא היה כ"כ קריטי להישאר שם, אבל כמה שניסיתי לשכנע אותו הוא לא הסכים. כשאיתמר שמע על זה הוא לקח את הרכב מהישיבה ובא לשבת איתי קצת ב"אח שלי גיבור", למרות שלא הייתי קרבי והייתי מגיע כל שבת לישיבה ולא כ"כ הייתי צריך ביקורים אצלי כדי לשמור על קשר.

אפילו בשנה האחרונה שהוא "עזב" את הישיבה והתחיל ללמד בגבעת שמואל, הוא כל הזמן היה מתעניין במה שקורה בישיבה. איך שיעור א' החדשים, איך שיעור ד' חזרו מהצבא. מה עם שיעור ב' שלקראת גיוס, כמה שבושים מגיעים… בשיחה האחרונה שלי איתו הוא כמובן דיבר על הישיבה וסיים במשפט, שלצערנו הפך להרבה יותר ממשי ומשמעותי: "אני עכשיו כבר לא פה. זה התפקיד שלכם לשמור על הישיבה"