הרב איתמר יקירי,
בחצי שנה האחרונה התחברנו יותר. פעמים רבות נסענו יחד לעבודה, אתה לישיבה התיכונית בגבעת שמואל, ואני לבר אילן. דיברנו המון.
סיפרת לי על סדר היום העמוס שלך שאותו אתה מתחיל לפני שש בבוקר ומסיים עמוק עמוק בשעות הקטנות של הלילה כשאתה מסיים להכין את מה שצריך כדי שכל תלמיד יקבל את המקסימום האפשרי.
סיפרת לי כמה אתה שמח במקום החדש שהגעת אליו השנה, איזה שיתוף פעולה אתה מקבל מהצוות ומהמנהל.
סיפרת לי על כך שהעלית את כל הכיתה שלך ל'הר ברכה', ואני הייתי בהלם, איך יכול להיות שכיתה בגבעת שמואל נסעו כולם ל'הר ברכה'.
ו… כל נסיעה סיפרת לי על עוד משהו שאתה עושה, עוד פרוייקט שלקחת על עצמך, עזרה לעמיתים בישיבה התיכונית, פרוייקטים בישיבת הר ברכה, סמינריון במורשת ישראל, תואר שני באוניברסיטת אריאל, ואני לא הבנתי איך אפשר להכניס עוד ועוד עשייה ללו"ז כל כך צפוף.
אבל זה לא הסתכם רק בעשייה. סיפרת לי על כיבוד הורים ועל ההורים הנהדרים שלך, על בית הכנסת של אביך ברחובות, על האחים שלך, ו… על המשפחה הנפלאה שלך שמחכה לך בבית…
***
אתמול בבוקר יצאת מהר ברכה לעבודה בשש בבוקר בטרמפ עם יהודית, במהלך הנסיעה שאלת אותה אם היא נוסעת גם למחרת (ומי ידע שהיום כבר לא תחזור) וירדת באלוף שדה. היא סיפרה לי שיש כל מיני סוגים של אנשים שעולים איתה באוטו, אבל אתה למרות שנסעת איתה פעמים רבות תמיד היית בעל דרך ארץ ותמיד היית בזמן, אף פעם לא עשית משהו שגורם איזו שהיא אי נוחות לנהג.
***
בצהריים אתמול, כששמעתי לחרדתי שאתה נפצעת בפיגוע, התפללתי לעצמי שעוד נבוא לבקר אותך בבית חולים ואתה תשתקם, כולם יעזרו ויהיה בסדר. וכאשר ראיתי ברוטר באותיות מלאות שכול 'מותו נקבע', לא הבנתי. מותו של מי? של המחבל? כי לא יכול להיות שזה אתה. אתה היהלום, אבן הספיר. לא יכול להיות. ולמה זה כל כך יבש ובנאלי?
הכאב כל כך נוקב, הדמעות לא מפסיקות…
בערב חזרנו דרך המקום בו המחבל ימ"ו שלח יד בנפשך והיו שם מצלמות טלויזיה. חשבתי לעצמי שהם לא יהיו שם למחרת. אבל הרב איתמר, אל תדאג, אפילו אם הם ישכחו, אנחנו נזכור, אנחנו נמשיך ונעצים את כל מה שלמדנו ממך ונשתדל כמיטב יכולתנו להגשים כל מה שנצליח מחלומותיך, משאלותיך וחזונך.
***
היום נלווה אותך למנוחת עולמים, נוח בשלום על משכבך ותהיה מליץ יושר עלינו מלמעלה.