מאז שאיתמר הקים בית, יחד עם מרים, והמשפחה גדלה, והוא התקדם גם בישיבה בפעולותיו הרבות הרגשתי בו שלמות. ממש כך. הרבה כתבו בשבוע האחרון על כך שהוא מאוד אהב ללמד את הפסקה של הרב קוק על "בכל דרכיך דעהו" בהקשר לזה צריך להביא את דבריו של ר' צדוק: "במקום שהיא המחשבה של האדם שם הוא כל אדם", וכך היה איתמר. הוא חי בצורה מלאה את הפסקה הזו, וגם ניסה בכל מאודו שכל הסובבים אותו יחיו אותה.

בזמנו היה לנו וויכוח ארוך על חג הפורים (הבעל"ט), אני טענתי שזה היום הגדול בשנה ואיתמר התעקש שכל חג כאשר הוא מגיע אלינו יש לו את הברכה שלו וה"חיים" שלו וממילא, עם כל אהבתו לפורים, הוא לא הסכים איתי. אני מניח שזה גם כן נובע מתוך הבנתו את הפסקה הזו, כל זמן נותן לנו את היכולת לדעת את הקב"ה בצורה אחרת, וכאשר האדם חווה בצורה הזו את כל השנה, כל החגים הם הגדולים ביותר.

כשהייתי בלימודים איתמר תמיד התעניין, הקפיד על הלימוד המשותף שלנו ומעבר לזה שאל כל הזמן על מה אני לומד וכד', בהתחלה חשבתי שזה סתם מתוך נחמדות אבל לאט לאט הבנתי שזה באמת מעניין אותו. הוא היה צמא לידע, צמא להרחיב את דעתו, עד כדי כך שעל קורס אחד שסיפרתי לו הוא אפילו התעקש שאני יביא לו סיכום של הקורס כדי שהוא יוכל ללמוד את זה לבד. גם בישיבה, כשהיה עסוק מעל הראש, מצא זמן להרחיב אופקים גם לתחומי חול, והוא ראה בזה ערך ומשמעות.

את התפיסה הזו הוא השתדל להנחיל גם לחיילים איתם היה בקשר רציף, ובעצם היה הר"מ שלהם.. שיראו את השליחות החשובה בה הם נמצאים, שגם כשמורכב שידעו ששווה להתאמץ ושווה לעבוד קשה. כאשר היו מגיעים היה דואג להם מכף רגל ועד ראש וגם היה דואג לבקר אותם רבות. הסיפורים הרבים על כך מעידים עד כמה הדבר נגע בהם.

הוא היה חכם, מבריק. בחברותות איתו הרגשתי כמה פעמים שאני פשוט לא עומד בקצב, הוא קרא את ר' צדוק, הסביר ואני שנהנתי מההסבר אמרתי "כן כן.." והמשכנו הלאה. אומנם ברגישותו הוא כנראה שם לב ושאל ובהמשך עברנו ללמוד משהו שהיה לי יותר נגיש (הרב קוק כמובן..). היה שקדן גדול, היה עמל על התורה, אני זוכר שהוא דיבר איתי הרבה על זה שיש שקדנות של שעות- בה האדם נמצא כמה שיותר שעות בבית המדרש, ויש שקדנות של דקות- בה האדם מנצל את כל הדקות בהם הוא נמצא בבית המדרש. הוא היה שקדן גדול של דקות, לא שהיו חסרות לו שעות, אבל כאשר הוא היה בישיבה, הוא כל כולו בלימוד.

מתוך הבנתו בצורה מלאה את הדרך בה הוא הולך הוא גם היה קפדן. לא חשש מלתת ביקורת לאף אחד, לא משנה כמה היה חשוב ובעל מעמד. אם הוא הבין שמשהו צריך לקרות או להשתנות היה מדבר על זה ומנסה בכל יכולתו לתקן ולשנות, בהתחלה בצורה נעימה ואם נדרש גם בצורה חריפה יותר. וכל זה מתוך ראייה של טובת הציבור והישיבה שהיא גדולה יותר מטובתו של אדם פרטי.

היה ללא מורא וגיבור. אני זוכר כששירת כמש"ק דת בחטמ"ר- לא היה מעניין אותו שום דבר, העיקר לעשות מה שנכון, גם אם זה גרם לוויכוחים נוקבים מול המפקד שלו וכך הוא גם היה בתקופה בה היה צורך להיאבק בנוגע להרס של מספר קראוונים ביישוב. השקדן הגדול פשוט קם והתמסר לנושא.

מהסיפורים הרבים רואים גם איך הוא ראה את המציאות בעין טובה ואיך הוא רצה להעביר את זה הלאה לסובב אותו, בשיחות רבות עם תלמידים וחיילים, בדאגה גדולה לאווירה הטובה בישיבה, בנסיעות הארוכות והמתישות שלו לחיילים בכל רחבי הארץ, וגם בדרך הכרת התודה שלו לאנשים הרבים ביישוב שמסורים לבניין הארץ.

ו… אם יש "סיפורי חסידים" על איתמר זה על הקשר שלו עם אשתו מרים. היה להם קשר שקשה לתאר במילים את עומקו ועוצמתו. זה התבטא בהרבה דברים אבל בין השאר בכך שמרים הייתה פשוט החברותא הטובה ביותר שלו, אני זוכר את עצמי פעור פה על כך שהוא סיפר לי שבשבועות הם הספיקו ללמוד יחד רק כמה שעות ולא כמו שהם תיכננו. היה לומד איתה ותמיד היה מספר כמה שהלימוד הדדי, לא הרצאה שלו, אלא לימוד והתפתחות משותפת של שניהם יחד. היא היתה החברותא הטובה ביותר שלו. כך אמר. מצא בה את נשמתו התאומה, ממש כמו בסיפורים..

היה איש התורה השלמה, תורתה של ארץ ישראל, וראו כמה ברכה היא העניקה לו וכמה אור היא נתנה בעיניו. והתורה ואורחותיה היו לו כדבר טבעי וחי, ממש כאילו נעשו לו כליותיו כשני רבנים….

ואסיים ב"מדרש מופלא על הפרשה" שאיתמר שלח לי לפני כמה שנים במייל-
"דבר אחר: אם שמעת בעולם הזה תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר בשם רבי אבא: לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה, למה? שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעוה"ב, למה נתנה להם בעוה"ז? שכשיבא הקב"ה ללמדם בעוה"ב יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, לפיכך אם שמוע בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה".

חבל חבל על דאבדין, תחסר לנו מאוד איתמר.